<h1>סמ"ג לאוין סימן קל"ח</h1>
<h2>דף לז:</h2>
נחזור לסדר השמועה שמדקדק התלמוד (חולין צ"ט א') למה לא נלמד שטעם כעיקר יהא מותר מזרוע בשלה, והשיבו על כן שכתוב לעניין חטאת (ויקרא ו' כ"ג) כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היא תפסל הנוגעת [בה] ואם היא כשירה תאכל כחמור שבה, ופירש רבינו חננאל כגון שבישל שלמים של אתמול בקדירה שבישל בה חטאת היום שנותן עליו הכתוב חומר חטאת ואסור לזרים לנשים ולעבדים וחומר שלמים שאין מושך זמן אכילתן כי אם עד הלילה וחטאת דהיום זמן אכילתן עד למחר (ע"פ תד"ה תאכל), ומפרש רבינו יצחק בן רבינו שמואל שאעפ"י שבפסחים בפרק אלו עוברין (מ"ד ב') אנו דורשין טעם כעיקר ממשרת הכתוב בנזיר וזה המקרא של חטאת אנו דורשין שם להיתר מצטרף לאיסור, יכול להיות שסובר כאן כמו גירסא אחת בנזיר פרק שלשה מינין (ל"ז ב') שדורש שם שני המקראות חטאת ומשרת לטעם כעיקר ומפרש שם למה הוצרכ(נ)ו שניהן (ע"פ תד"ה גלי). ומדקדק עדיין התלמוד מה ראית ללמוד מחטאת יותר מזרוע בשלה ומשיב לפי שזרוע בשלה הוא חידוש, שצוה הכתוב לבשל איסור עם ההיתר לכתחילה (רש"י) ואין למדין מחידוש עד כאן שיטת השמועה. אבל רבינו שלמה (חולין צ"ח ב' ד"ה לטעם) פירש לא נצרכא [אלא] לטעם כל שהו שהוא כעיקר ממשו של איסור בקדשים ואינו בטל אפילו בששים או במאה ובזרוע בשלה מותר בששים או במאה, ואף על פי שאין ללמוד קדשים להתיר בששים או במאה מזרוע בשלה מדגלי רחמנא גבי חטאת וכו' מכל מקום חולין נלמד מזרוע בשלה להתיר בששים או במאה שהרי מאחרי רבים להטות אנו למדין שבטלים ברוב ונלמד מזרוע בשלה להחמיר שלא יבטלו אלא בששים שסובר רבא טעם כעיקר בחולין דרבנן ולכך תפס דבקדשים אסור מפני שבחולין מותר ובמסכת פסחים (מ"ד ב') שדורש ממשרת שטעם כעיקר אסמכתא הוא, ועוד מביא ראייה (ע"ז ס"ז א' תד"ה אמר) שלפנים בפרק כל הבשר (חולין ק"ח א') בענין טיפת חלב שנפלה על החתיכה שאוסרת בנותן טעם, ומדקדק אביי שם מאחר שצריך נתינת טעם אם כן אין בשר בחלב חידוש ולמדין ממנו לאסור טעם כעיקר במקום אחר, ומשיב לו רבא שלעולם הוא חידוש ואין למדין ממנו ומה שצריך נתינת טעם לפי שדרך בישול אסרה תורה ואין יכול להיות בישול שלא יהא בו נתינת טעם עד כאן דבריו. וכבר סתרנו דבר זה שאמר כי טעם כל דהו אסור בקדשים שהרי הוכחנו [הו' בחולין צ"ח א'] שמין במינו בקדשים בטל ברוב, ומה שאומר כי דרשה דמשרת אסמכתא היא אין נראה לרבינו יעקב (צ"ח ב' תד"ה רבא) שהרי כמו ש[ל]רבי עקיבא שדורש (פסחים מ"ה א') להיתר מצטרף לאיסור שלוקה עליו כמו כן לחכמים שדורשין משרת לטעם כעיקר לוקה עליו, וראייתו מדרבא דיחוי הוא שאמר רבא ואין לסמוך עליו, וכן פסק בהלכות גדולות (דף קל"ב ג') דטעם כעיקר מן התורה דמין [ב]שאינו מינו מקרא דמשרת ועוד מביא שם דברי אביי שאומר טעם כעיקר דאורייתא ודיחוי רבא אינו מביא כלל, ורבא שתפס דבריו בקדשים מפני שבקדשים עומד והוא הדין לחולין. [ו]סוף דבר זה לפי דברי רבינו יעקב והלכות גדולות כי מין במינו בטל ברוב מן התורה אף בקדשים וכל שכן בחולין ומדברי סופרים אינו בטל עד שיהא [בו] (ב)ששים, ומין בשאינו מינו מן התורה טעם כעיקר מקרא דמשרת וזהו כשיש [איסור] כזית בכדי אכילת פרס ללקות עליו אף בחולין וכל שכן בקדשים, וזהו מה שאומר בפרק אחרון של מסכת עבודה זרה (ס"ז א') אמר רבי יוחנן טעמו וממשו של איסור אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס, אבל טעמו ולא ממשו, שהקדירה כל כך גדולה שלא יוכל לאכול כל הזית של איסור בכדי אכילת פרס אסור עד ששים ואין לוקין עליו.
